שכח לברך על המצה בליל הסדר לא יצא ידי חובתו

28.03.19

Question

שלום
שמעתי שיש הלכה כזו שאם שכח לברך על מצה בליל הסדר לא יצא ידי חובתו, האם הדבר נכון?

Answer

שלום וברכה

תשובה: בדין מצה גזולה נפסק בשו"ע או"ח [סימן תנד' ס"ד] שמי שגזל מצה לא יצא ידי חובתו, אך אם גזל חיטים ועשה מצה יצא ידי חובתו. ובט"ז [ס"ק ד וכ"כ המ"ב ס"ק טו] כתב שהטעם לכך דילפינן מחלה בגזירה שוה ד'לחם לחם', מה התם אין אדם מפריש חלה אלא מעיסה שלו, דכתיב "עריסותיכם" אף כאן כן. א"כ למדנו שצריך שהמצה תהיה שלו בשעה שמקיים בה מצות אכילה.
אולם בהרב המגיד וכן מורה לשון הירושלמי בפשטות, שהפסול במצה גזולה, הוא משום מצוה הבאה בעבירה. וכ"כ הלבוש והשאגת ארי'ה [סימן צד]. ולפ"ז גם אם המצה אינה שלו, אלא שלא נעשתה בה עבירה, שפיר יוצא ידי חובתו. יעוין שם.

ובביאור הלכה [ד"ה אין אדם] הביא שבחידושי רע"א ובשאר אחרונים הביאו שיטת הריטב"א בסוכה [לה, א] דדעתו דאף בגזל מצה יש שינוי מעשה, דכיון דלעסיה קנייה בשינוי מעשה כדאיתא בכתובות [ל, ב], והמצוה מתקיימת אח"כ בבליעת המצה, דהא בלע מצה יצא, וא"כ דומה לגזל חטים או קמח ועשאו מצה דיצא, והוכיח הריטב"א שהבבלי חלוק על דברי הירושלמי הפוסל מצה גזולה. וא"כ קשה על פסק השו"ע שנקט כהירושלמי נגד הבבלי. וכן הקשה כיוצא בזה בשו"ת הר צבי [או"ח א סימן קסד].
ותירץ מו"ר הגר"א פרץ שליט"א דצריך לומר בדעת השו"ע שבשעת הכנסת המצה לפה תהיה המצה שלו, ולכן בגזולה לא יצא, שהרי המצה נעשית שלו ע"י שינוי רק אחר שכבר לעסה, ולכן פסק בשו"ע שלא יצא. ויש מקום לפלפל עוד בזה ואכמ"ל.

 
והנה ראיתי בפוסקים חידוש עצום שהביאו משמיה דהגרש"ק ז"ל בשו"ת האלף לך שלמה [או"ח סימן שכ"א] באומרו שמי שאכל מצה ולא בירך המוציא תחלה, לא יצא חובתו, כיון דהנהנה מעוה"ז בלי ברכה, כאלו גוזל אביו וכו', נמצא דאכילה באיסור, והוי מצוה הבאה בעבירה כמו במצה גזולה שאינו יוצא בה. ע"כ. ופשטות דבריו משמע דאפילו ששכח בשוגג לברך.
ואכן, ראיתי חילוקי דעות רבים בין הפוסקים בדברי הגרש"ק הנ"ל, הללו מצדדים לדבריו והללו חולקים על דבריו. ונלענ"ד להתלות על דברי החולקים, בגדר עלה הנתלה על ענפים מרובים. ונבאר:

איתא בגמ' ברכות [לה, ב] אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר "גוזל אביו ואמו" וכו'. ופרש"י, גוזל להקדוש ברוך הוא - את ברכתו. ע"כ. דהיינו שהגזילה היא הברכה, ולא המצה. דהיינו דכיון שאדם אינו מברך להקדוש ברוך על האוכל שנותן לו, הרי הוא גוזל מן השפע שצריך הוא להשפיע ע"י ברכתו לעולמות העליונים, וכפי שכתב הריקאנטי [שמות פרק לב] וז"ל: וסוד הענין הוא כי החפץ ביצירה הוא שישתפוה ויברכוה, כענין שנאמר [משלי ל"א, ל"א] "תנו לה מפרי ידיה", והגוזל ממנה שפע וברכה הרי הוא משחית הבנין למעלה. עכ"ל.

וכ"כ בספר הפרדס [בהקדמת המחבר לרבי אשר ב"ר חיים נביו ז"ל אחד מתלמידי הרשב"א ז"ל] וז"ל: דכיון שזה אוכל בלא ברכה נמצא שפורק ממנו עול מלכות שמים, ואינו מודה בסיבת הכל הוא יתברך, ונותן הממשלה לכחות החיצונים, וגוזל מהקב"ה אותו יכולת, ונותנו לדבר שהוא חוץ ממנו. עיין שם. עכ"ל. [וכ"כ הרשב"א חי' אגדות ברכות לה. ורבינו בחיי בספר כד הקמח ערך ברכה עמוד עט].
ואכן ראיתי בכמה ספרים [חזון עובדיה ח"א עמ' קכט ובשו"ת אמרי פי סימן לא ועוד] שהקשו על דברי הגרש"ק ז"ל הנ"ל מדברי השו"ע הפוסק שאם גזל חטים או קמח ועשאו מצה, יוצא בה, שקנאה בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו. ובסימן תרמ"ט גבי ארבעת המינים שגזלם וקנה אותם אח"כ בשינוי, פסק השו"ע דלא יברך עליהן. וה"ה לגזל חיטים ועשה מצה דלא יברך. והטעם כתב המ"ב [שם ס"ק יח] דהוא משום "בוצע ברך נאץ ה'". ומוכח מדברי השו"ע דהגם שלא מברך יוצא ידי חובתו.

ובשו"ת אמרי פי [שם] כתב לתרץ שהגרש"ק דיבר באופן שמחויב בברכה והוא אינו מברך, בזה נחשב הוא לגזלן, כי היה חייב בברכה, ומשום שלא בירך גזל לקב"ה את המצה, אבל מה שלמדנו בשו"ע הנ"ל, דהיכא שגזל וקנאו אח"כ בשינוי מעשה שיוצא ידי חובה ואינו מברך, התם שאני, שמכיון שגזלה מתחילה אע"פ שעשה בה שינוי מעשה, מ"מ לענין ברכה דאית ביה הזכרת השם חמיר טפי, ותמיד הוא בכלל נאוץ, ולכן אינו יכול לברך, נמצא שחז"ל הם שאמרו לו לא לברך, שהוא בכלל מנאץ, וא"כ ודאי שיצא חובת המצוה, אע"פ שלא בירך, כיון שחז"ל אומרים לו לא לברך, וזה שונה מהדין של הגרש"ק, ששם היה צריך לברך ולא בירך, לכן לא יצא ידי חובה במקרה של הגרש"ק דהוי מצה גזולה שגזל לקב"ה. עכת"ד. וכיוצא בזה כתב ג"כ בספר ברכת מועדיך [סימן כו] ליישב דברי הגרש"ק ז"ל.

ולענ"ד יש להעיר על דבריהם דהא אין המצה גזולה כפי שכתבו, אלא הברכה גזולה וכפי שכתב רש"י להדיא וכנ"ל.
והגם הלום ראיתי, לרבנו בעל הפרי חדש [או"ח סימן תנד] שהביא דברי הב"י [ד"ה כתב] בשם הרוקח [סימן רפא] שכתב שיש מי שפסק שאם הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח כי לא ימצא חילוק בין זו למצה גזולה. וכתב עליו דטעות הוא בידו, דמה ענין זה לזה, והתוספות בריש פרק לולב הגזול [שם ל, א ד"ה משום] הקשו בההיא דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה, ולדבריו תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה, ותו אמאי שרינן דלאו אשירה דמשה, ותירצו דלא דמי לגזל דמחמת עבירה דגזל בא המצוה שיוצא בו, אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה, עכ"ל, וכל שכן בנדון דידן.
ומוכח שהתוס' והפרי חדש למדו שהפסול במצה גזולה אינו משום מצוה הבאה מחמת עבירה, דא"כ כל עבירה שנעשתה במצה לא יצא ידי חובתו דמאי שנא הוצאת המצה בשבת למי שלא בירך על המצה. ולפי דבריהם גם מי שלך ברך על המצה יצא ידי חובתו.
ובשו"ת לבושי מרדכי [סימן קלז] כתב שבמאכל של מצוה אינו נקרא גזלן, כיון שהקב"ה ציוה אותו לאוכלו.

ולא זכיתי לירד לסוף דעתו, דמה בכך שאוכל מחמת ציויו של מלך, הלא הוא אמר והוא אמר, אמת שהקב"ה ציוה אותנו לאכול מצה בליל פסח, אמנם עם כל זאת העמיד למצוה זו תנאים כבכול מצוה אחרת, ואחד מהם הוא שלא תהיה המצה גזולה, זאת ועוד הרי כתב להדיא בשו"ע דגזל מצה לא יצא ידי חובתו והרי במאכל של מצוה עסקינן, ונקרא גזלן.  וצל"ע.
והנה בשו"ת משנה הלכות [ח"ו סימן ק] הביא ג"כ דברי הגרש"ק ותמה עליו טובא, והעלה דכיון שלא בירך על המצה, אין החסרון נובע בגוף המצוה, אלא בברכה, ולא מצאנו שהברכות מעכבות בדיעבד בעשיית המצוות.

ולענ"ד, גם אם נאמר כדברי הגרש"ק, אכתי, כל זה דוקא למאן דאמר שכל הפסול במצה גזולה הוא משום מצוה הבאה בעבירה, אולם לדעת הפוסקים האומרים דכל הטעם לפסול מצה גזולה הוא משום דילפינן מחלה דבעינן 'לכם', א"כ פשוט שיצא ידי חובתו הגם שלא בירך על המצה, שהרי סו"ס המצה היא שלו, ומה שגזל היא את הברכה בלבד כפשט לשון הגמ' ופירוש רש"י הנ"ל.
והגם אם נאמר כדברי האמרי פי הנ"ל שלמד בסוגיא שהגזל הוא במצה עצמה, אכתי ברגע שאותו אדם לא בירך על המצה, למי שייכת המצה באותו הזמן, הרי דינה לכל הפחות כהפקר, ולא מצאנו בשום מקום שמחסרון ברכה יופקע ממונו של האדם, ויהפך להקדש וכדומה, ואם אכן המצה היא בגדר של הפקר, הרי מי שאכל בליל הסדר מצה מן ההפקר כתב בשו"ת אמרי בינה [סו"ס כג] שיצא ידי חובתו, שאע"פ שלא נתכוין לקנותה בליעסתו, מ"מ הרי שוב אינה ראויה לאכילה לשום אדם אלא לו, ולכן נחשבת שלו. ובפרט לדעת הריטב"א הנ"ל דקנה את המצה בלעיסתו.

אשר על כן נלענ"ד דמי ששכח לברך על המצה בליל הסדר יצא ידי חובתו. ופשוט שאם נזכר באמצע שיברך אז, דהא מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום [שבת לא, ב].

Comments