בעל חובות שרוצה להימלט לחו"ל ושואלים הנושים אם יש דרך לעכבו או להסגירו למלכות על פי ההלכה

09.04.19

Question

שלום רב
 ישנם בעלי חובות המנסים בכל דרך שהיא להימלט מהארץ על מנת שלא יטרידו אותם הנושים. ובכללם כל מיני אנשים שעזבו את נשותיהם וילדיהם וברחו מן הארץ על מנת שלא לשלם 'דמי מזונות' וכו', אעפ"י שהתחייבו לפרנס את ביתם בתנאי הגירושין.
שאלתי היא האם יש דרך לעצור את אותם אנשים, האם זה יש בזה בעיה הלכתית או זה בסדר או מצוה, אשמח לתשובה בהקדם. 

 

Answer

שלום וברכה

תשובה: הנה בשו"ת הרשב"א [ח"א סי' אלף ס"ט] נשאל על מי ששיעבד עצמו ונכסיו והבריח נכסיו, האם ניתן לחבוש אותו כיון ששיעבד גופו, או לא, והשיב וז"ל: אין הגוף משועבד שימכור וישלם כגנב שנמכר בגניבתו ולא כדי שיחבש, שאין אדם כותב כן לשעבד ולעשותו כעבד, אלא הרי הוא משועבד כלווה ונכסיו כערבין, ולומר שלא נכסיו אלו שיש לו עכשיו בלבד ושאם אין לו נכסים עכשיו וכו' עכ"ל. עולה מדברי הרשב"א כי סובר בהדיא שאין לאסור אדם עבור חוב, אפילו כשיש לו ואינו רוצה לשלם, שהרי על כך הוא שנשאל על מי "שהבריח נכסיו", ועל זה הוא שהשיב שאין הגוף משועבד ושאין לחבוש אותו.

אולם, מדברי הרא"ש בתשובותיו [כלל ס"ח סימן י] משמע דלא ס"ל כן, דנשאל שם על כיוצא בזה אם יהא רשאי שום יהודי מוציא שטר חוב על יהודי אחד לתפוס גופו מכח אותו שטר חוב. והשיב וז"ל: "דבר ברור הוא שאם אין ללוה ממון לפרועי לא יתפוש המלוה גופו של לוה, דכתיב "ואם אין לו ונמכר בגנבתו", ודרשו חז"ל בגנבתו ולא בכפלו, בגנבתו, ולא בזממו, וה"ה בגנבתו ולא בחובו, ואפילו אם שיעבד גופו לכך אין השעבוד חל על גופו, דאם שעבד גופו למכרו כעבד אין שעבוד זה חל, דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה, וגם המלוה עצמו אינו יכול להשתעבד בגופו וכ"ש ליסרו עד שיפרע לו אינו רשאי, דתנן האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב ע"מ לפטור חייב, וא"כ למה יתפסהו, להשתעבד בו אינו רשאי, ליסרו אינו רשאי, וכל זה בתור שמלווה אדם לחברו, אבל במס המלך נהגו הקהילות לתפוס כל מי שאינו פורע מס המלך ודינא דמלכותא דינא" עכ"ל.
מוכח מדברי הרא"ש שחולק על הרשב"א, שהרי מבאר בהדיא בתחילת תשובתו, שמתי דבר ברור הוא שלא יתפוס המלוה גופו של לוה דוקא "אם אין ללוה לפרוע", ומכלל לאו אתה שומע הן, אם יש לו לפרוע ואינו רוצה לשלם, יכול המלוה לתפוס גופו של לוה.

ובשו"ת ציץ אליעזר [חט"ז סימן נט] כתב דאף אם נרצה לדחות ולומר דאין מרישא זה של הרא"ש הוכחה כ"כ, די"ל שבאמת גם ביש לו סובר הרא"ש שאינו יכול המלוה לתפוס גופו של לוה, ורק ביש לו הרי יכול המלוה לאחוז באמצעים כדי להוציא ממנו ואין לו צורך בתפיסת גופו, ולכן נקט הרא"ש באופן שאין לו שאז רוצה לתפוס גופו, וע"ז עונה שאינו יכול לתפוס גופו. מ"מ נלמד זה מסיפא דדברי הרא"ש, שאחר שמסביר שאינו יכול להשתעבד בגופו מסיק וכותב "וא"כ למה יתפסהו, להשתעבד בו אינו רשאי, ליסרו אינו רשאי", הרי שטעם הרא"ש שאינו יכול לאוסרו, הוא מפני שאין טעם במאסר מכיון שאינו יכול להשתעבד בו וגם לא ליסרו, וא"כ, כל זה שייך באין לו לשלם, אבל ביש לו לשלם שפיר יש טעם לאוסרו, דעל ידי כך שלא יהיה חפשי בתנועותיו, יעשה עליו לחץ שיתרצה לשלם.
והנה בשו"ת הריב"ש [שם] דן בשאלה כאשר אדם התחייב בשטר והתנה מפורש שאם לא ימלא התחייבותו, שיהיה ניתן להכניסו אף לבית אסורים.

ובתשובתו שם כתב וז"ל: ובאמת כי בעירנו זאת נוהגין הדיינין לתפוש הלוה בגופו כשנתחייב כן, והוא מצד תקנת הקהל, ועוד תקנו הקהל שאף בלא חיוב יתפס כל אדם על תביעה שיתבעוהו או יתן ערבים על התביעה הנקרא קיום ב"ד, ואני רציתי למחות בידם על התקנה ההיא כאשר היא שלא כדין תורתינו ואמרו לי כי זה תקנת השוק מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לוין והנחתים על מנהגם" ע"כ.

והנה בשו"ע הלכות גביית מלוה [סימן צז סט"ו] פסק מרן בהאי לישנא: פריעת בע"ח מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה. אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע. ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לא לאסרו ולא להשתעבד בו. עכ"ל. והוסיף הרמ"א בזה"ל: ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו, ואינו רוצה לשלם, ב"ד חובשין אותו והיו מכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם, וי"א דאפילו אם אין לו לשלם, אם נשבע להיות חבוש עד שישלם, צריך לקיים שבועתו (ריב"ש סי' תפ"ד). ע"כ.
וביאר בסמ"ע [ס"ק כט] טעמו של השו"ע מטעם מ"ש בפסוק [ויקרא כ"ה נ"ה] "כי לי בני ישראל עבדים", שטר דהש"י הוא קודם. ודוקא בגנב משל חבירו כתיב [שמות כ"ב ב'] "ונמכר בגנבתו", ולא בהלואתו שלהוצאה ניתנה ע"כ. והנה בשו"ת ציץ אליעזר [שם] מצא להגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו חקקי לב [חו"מ סי' ה'] שדן בשאלתנו אודות מאסר בגלל אי תשלום חוב, וזה תו"ד: בהיות ונהגו בעירו עיר אזמיר מימי עולם ומשנים קדמוניות דמי שחייב לחבירו ממון ויש לאל ידו לשלם ואינו רוצה לפרוע דבי"ד נותנים רשות למלוה לחבוש את הלוה בבית האסורים, ויש שני מיני בתי סוהר האחד מקום מרווח ונקי, והאחד במקום חושך ואפילה יושבים שם בדוחק ובצער והוא מקום מטונף וריח רע, אם הותר לאסור את הלוה בבית הסוהר המטונף והבזוי, או לא מכיון שיש בזה המקום ביטול עבודת ה' מק"ש ותפלה וכו', ובמיוחד כשהלוה מעיז פניו בפני בי"ד לומר שלא יציית דינא ולא ישלם.

והגרח"פ ז"ל השיב על כך: דמאחר דמצינו בש"ס ובפוסקים דביש לו ואינו רוצה לשלם ומעיז פניו לומר דל"ב למעבד מצוה דמכין אותו עד שתצא נפשו, כ"ש שיש לנו להניחו בבית האסורים דודאי קיל טפי חבישה בבית האסורים מהכאה, ובבארו דעת הפוסקים בזה העלה אחרי השיקול והליבון דמצינו שלמים וכן רבים דס"ל כן דלוה שיש לו ואינו משלם חובשים אותו בבית האסורים, הלא המה: רש"י בעל התרומות, הרמב"ם, הרא"ש, הריב"ש, הטור, האגודה, מהראנ"ח, מהרשד"ם, מהרי"א, הרב גד"ת והמהרש"ל. ולא נחה דעתו עד שכתב לבאר גם בדעת הרשב"א כן באופן שאין דברי הרשב"א אמורים אלא כלפי מה ששאלו ממנו במי ששעבד עצמו ונכסיו וכו' שנסתפקו שיחבש גופו מצד התנאי, ועל זה השיב הרב דאין הגוף משתעבד שאין אדם כותב כן וכו'. וגם אינו יכול לשעבד גופו מצד כי לי בני ישראל עבדים, ומשום איסור צערא דגופא, אבל לא כן כשבא הענין מכח ב"ד, בכל כה"ג אף הרשב"א יודה שיחבשו אותו מטעם דמכין אותו והגם דאיכא צערא טובא היינו רבותייהו לצערו הרבה כדי שיקבל עליו את הדין (ע"ש מ"ש עוד בביאור שיטת הרשב"א) ומביא בשם הכנה"ג שכתב דכן המנהג פשוט לחובשו בבית האסורים, ובשם המטה שמעון שמסיק נמי דלענין דינא סוגיין אזלא דחובשים אותו, אא"כ ידוע דאין לו ונשבע שאין לו.

וכן בפ"ת [סימן צז ס"ק ו] הפנה לעיין בפלפולא חריפתא פרק איזהו נשך [ב"מ פ"ה] סי' ל"ח [אות ב'] בהא דאיתא התם [שם ס"ח ע"א], והאידנא דקא כתבי הכי, קנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכרה מיניה, שפיר דמי, כדי שלא תנעול כו', כתב וז"ל: מכאן נ"ל ראיה, שראוי לתקן תקנות לפריעת בעל חוב מה שהוא שלא מן הדין, כמו לתפוס גופו בתפיסה וכיוצא בזה, ואף על פי שהוא חוב דעיסקא וכיוצא בזה שיש למלוה בזה ריוח, אפ"ה שייך טעמא כדי שלא תנעול דלת כדאשכחן הכא כו' כנ"ל, ע"ש. ובתומים [ס"ק י"ג] כתב וז"ל: ובזמננו פשט המנהג שחובשין ללוה כשאין לו לשלם ואין מוחה, ואולי הכל בחזקת שמבריחים נכסים, וצ"ע כי אין להם על מה שיסמוכו, עכ"ל. ויעוין בפ"ת [שם ס"ק ו] שהביא בשם שער המשפט דאע"ג שאין ב"ד יכול לכוף את הלוה להשכיר עצמו  כשאין לו וכו', מ"מ, יש חיוב על הלוה מצדו להשכיר את עצמו על מנת לשלם את חובותיו].

אולם, אם מוכח שאין ללוה מאין לשלם איתא בתשובת מהרשד"ם [חו"מ סימן ש"צ] שנשאל על ראובן שיש עליו חובות רבים ואין ידו משגת לשלם לבעלי החוב אם יש להם רשות לחובשו בבית האסורים או הדין נותן שמסדרין כמ"ש הרמב"ם בפ"ב דה' לוה ומלוה, והשיב וז"ל: דין זה מרגלא בפי הכל כי אין לשום ישראל לחבוש לחברו בבית האסורין בשביל חוב וכו', הן אמת כי נראה בעיני נמצא רמז שיש לחבוש למי שחייב ואינו משלם ממס' פסחים [צא, א] ואף על פי שאפשר להעמיד דברי רש"י בממון שבא לידו באסור, מ"מ לא משמע הכי וכו'. מ"מ זה ודאי למי שידענו שיש לו במה לשלם וכו', אבל כשידוע שאין לו כח לשלם או אפילו שאין ידוע והכרנו באיש ההוא שנשא ונתן באמונה אלא שעתה אומר שאין לו במה לפרוע, בכה"ג ודאי אסור לכופו כלל אלא נשבע שכן הוא שאין לו וכשיהיה לו שיפרע ודי וכו'. עכ"ל.

העולה מכל הנ"ל:
א. אם יש לאותו בעל חוב נכסים או שאר מטלטלים שיכול למוכרם ולשלם חובו, ומוכח שהוא מתחמק מלשלם, רשאים הנושים להסגירו בבית האסורים. וכ"ש לעצור אותו מלעזוב את הארץ על מנת לשלם כל חובותיו. וכ"ש בתנאי גירושין שחייב את עצמו.
ב. אם אין לבעל חוב מהיכן לשלם, אי אפשר לשעבד את גופו וה"ה מלהסגירו. אמנם, הוא מחוייב מצדו להשכיר עצמו ולעבוד על מנת להחזיר חובותיו, ולכן אין ראוי שיעזוב את הארץ. ואם גופו אינו בקו הבריאות, אין אפשרות לחובשו כלל וגם לא להשתעבד בו בכל דרך.

Comments