האם בעל חייב לפרוע חובות אשתו מלפני הנישואין

09.04.19

Question

שלום
התחתנתי עם אשתי הנכחית והנה חודשיים לאחר החתונה התברר לי שאשתי הינה בעלת חובות יען כי לוותה סכומי כסף בהיותה רווקה, ועתה הנושים דורשים ממני לשלם את כל החובות של אשתי ואם לא אעשה כן יגישו תביעה כנגדה בערכאות. מה עלי לעשות ומה חובה עלי?

Answer

שלום

תשובה: 
מובא בגמ' בבא בתרא [קלט, א] שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא, ילמדנו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונשאת, בעל לוקח הוי, או יורש הוי, לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות, או דלמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין. ומסקנת הגמ' כדאמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש, ושויוהו רבנן כלוקח, והיכא דטבא ליה עבדו ליה.
וברשב"ם [ד"ה דיתבא תותי גברא] הביא מרבינו חננאל שאם לוותה ואכלה קודם שנשאת, המלוה מוציא מיד הבעל, דהא איהו לא אפסיד אנפשיה בזה, שהרי בשעת ההלואה לא ישבה תחתיו. אבל הרי"ף וסיעתו חולקים וסוברים דזה נמי מקרי אפסיד אנפשיה, דאשה עשויה להינשא. (ומבואר ברי"ף דמדובר בין מלוה ע"פ דאין יכול המלוה לגבות כלל לאחר שנשאת, ובין מלוה בשטר שאין יכול המלוה לגבות חובו מנכסי הבעל, אא"כ הכניסה לו נכסים משלה בשעה שנשאת. ויתרה מזו כתב הרא"ש בתחלת כלל ל"ט [סימן א] דיכול המלוה לגבות חובות בשטר מנכסים שהכניסה לבעלה אפילו אם מתה).

נמצא לכאורה לפי הרי"ף שאין כדאי לשום אדם להלוות כסף לאשה שאינה נשואה דהוא כמניח כספו על קרן הצבי, דכיון שכל אשה עשויה להתחתן יום אחד הרי שמפסיד כספו ברגע שזו תינשא, וגם אם יעשה שטר כדין, מי אמר שיש לה נכסים להכניס בשעת הנישואין.

אולם החתם סופר [שו"ת אה"ע ח"ב סי' קס"ג] הרגיש בתמיהה זו וביאר דהרי"ף לשיטתו, דהנמוק"י מביא תשובת הרי"ף דכמו דבלוה שמבזבז נכסיו, יכול המלוה לעקל אותם שיהיה לו מאיפה לגבות, כן באשה שלותה ובאה להינשא, יכול המלוה לעקל נכסיה ואעפ"י שלא הגיע זמן הפירעון.
וא"כ, יש לבאר דהרי"ף סובר דגוף ההלואה לא מיקרי איהו דאפסיד אנפשיה, דהיינו שאין הפירוש דכל הלואה הנעשית לאשה רווקה הרי הוא כמניח כספו על קרן הצבי, דא"כ לא שבקת חיי לשום אשה שלא יהא אדם נושא ונותן עמה מחשש שלא יקבל את כספו חזרה, אלא כיון דסתם אשה עומדת להינשא, היה לו להמלוה לעמוד על המשמר, שכשתבוא להינשא יעקל את מעותיה וכנ"ל, ומדלא עשה כן, איהו הוא דאפסיד אנפשיה.
ומעין זה כתוב בנמוקי יוסף [סה. דיבור ראשון] על דברי הרי"ף, דאם בא המלוה קודם שנשאת למחות בידה שתפרעהו או שתייחד לו נכסים כדי שלא יפסיד הדין עמו.

אמנם ראיתי לרבותינו בעלי התוס' בנדרים [לה, ב ד"ה מביא אדם] על האמור שם בגמ' דמביא אדם קרבן עשיר על אשתו, דהיינו שאם היא חייבת קרבן לידה או מצורעת, אין הבעל יכול לומר עניה היא ואין לה שום דבר, שכך כתב לה בכתובתה דאחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא דמשמע אפילו שוטה חייב בקרבנות כפרתה. והקשו התוס' דמנא ליה הא דמשמע שהבעל חייב לפרוע כל מה שחייבת האשה קודם הנישואין, ואפילו חובות שהיא חייבת קודם שישאנה. והלא בגמ' ב"ב הנ"ל מבואר אחרת, דהא איבעיא ליה אי בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי, דאי לוקח הוי לא יפרע לבעלי חובות של אשתו שלוותה קודם, ואפילו מנכסי מלוג שלה ואם יורש הוי יפרע מנכסי מלוג שלה כמו יורש שפורע חובות אביו מקרקעי, ואם כן לא מיבעי אלא מנכסי מלוג שלה, אבל מנכסים שלו לא יפרע שום דבר.
והעלו התוס' למסקנה דהא דאמר הכא כל קרבנות שהיא חייבת, דוקא קרבנות, אבל חוב לא יפרע אלא ממה שהכניסה לו, אבל יותר ממה שהכניסה לו אינו פורע (בין במטלטלין אחר תקנת הגאונים שעשאום כקרקע בין קרקעות ע"ש). וקרבנותיה נמי דוקא קרבנות חובה, אבל לא נדרים ונדבות, ואם לאחר נישואין נדרה קרבן לא ישלם נדריה, דאם לא כן יכולה להחריב בעלה, והכי משמע בירושלמי וכו'. וכן ראיתי להמאירי בנדרים [שם] דמה שהבעל מתחייב על קרבנות אשתו מלפני נישואיה הוא חלק ממה שכותב לה בכתובתה 'אחריות דאית ליך עלאי מן קדמת דנא', וכן הוא בתורת כהנים.

נמצא דרוב ראשונים סוברים שבעל בנכסי אשתו דינו כלוקח, וכל חוב בע"פ אין הבעל חייב בו, ואם הוא בשטר גובה המלוה מהבעל רק מנכסים שהכניסה לבעל ותו לא. וכן הסיק בשו"ת חיים שאל [חלק א סימן סט] בדעת רוב הראשונים.
ובשו"ע בהלכות כתובות [אה"ע סימן צא ס"ד] פסק כרוב הראשונים דאם היה עליה מלוה על פה ואחר כך נשאת, אינה נגבית מהבעל, דמלוה על פה אינו גובה מהלקוחות. אבל אם היה עליה מלוה בשטר, גובה מנכסים שהכניסה לבעלה. וכו'. והוסיף הרמ"א דאם המעות שהלוה בעין, חייב לשלם. ואם בא המלוה קודם שנשאת ורוצה למחות בנישואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו, הדין עמו, ואף על פי שעדיין לא הגיע זמן הפרעון.
וכן נפסק בשו"ע בהלכות ערב [חו"מ סימן קלב]  דאשה פנויה שערבה לאחרים ונשאת, דינה כלוותה ונשאת, שאם ערבה על פה (אינה) חייבת לשלם עד שתתאלמן או תתגרש, ואם ערבה בשטר, גובה ממנה ממה שהכניסה לבעלה.
וכן נפסק להדיא בשו"ע בהלכות גביית חוב [סימן קיב ס"ה] גבי ראובן שלוה בשטר, ולא כתב למלוה דאקנה, וקנה ומת, והיתה לו בת, וירשתו ועמדה ונשאת, אין המלוה גובה מהבעל ממה שהכניסה לו באותם הנכסים, משום דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי. וכן פסק בשו"ת יביע אומר [ח"ג חו"מ סימן ד] גבי מעשה שהיה יעוין שם.

לאור האמור עולה דאם כל ההלוואות של לאה היו בע"פ אין הם יכולים לגבות מראובן מאומה, ואם היו בשטר יכולים לגבות רק מנכסים שהכניסה. וגם בזה יש דיון באחרונים אם מדובר בנכסי מלוג או נכסי צאן ברזל ואכמ"ל.
א"כ, אם מדובר במלוה ע"פ ואעפ"כ הנושים תובעים את ראובן לשלם, הרי הם תובעים שלא כדין, ואם יפנו לערכאות ויוציאו כסף מהבעל הרי שלא כדין עשו ונמצא שגזל בידם, מלבד האיסור החמור של הליכה לערכאות ללא ההיתר ב"ד שאכמ"ל בחומרת הדבר. ואם הבעל לא ישלם, ומחמת כן יאסרו את לאה בבית הכלא, הרי שיצטרך בעלה לפדותה מכספו מדין חיוב בעל לאשה, ושוב נמצא שהוציאו כסף ממנו שלא כדין.
אכן, כל האמור הוא מעיקר הדין, אמנם לענ"ד נראה שראוי ונכון שהבעל יסלק את הנושים מעל אשתו אע"פ שאינו חייב בדבר, ויש בזה הרבה טובות בעולם הזה וכ"ש בעולם הבא.

Comments