ברכת הגומל למי שעבר ניתוח קל

26.07.19

Question

שאלה:
אני מבני עדות אשכנז, והוצרכתי לעבור ניתוח 'אפנדציפט'. האם מחובתי לברך אחר החלמתי מהניתוח את ברכת הגומל על הצלתי מסכנת פיקוח נפש אם לא הייתי מנותח בזמן. או שמאחר שהניתוח מוגדר כניתוח קל, והראיה שכבר כעבור יום אחד החלמתי במידה שיכולתי להתהלך בחוץ איני רשאי לברך בשם ומלכות.

 

Answer

תשובה:
אומנם נהגו באשכנז שלא לברך הגומל אלא על החלמה מחולי שיש בו סכנת נפשות, כגון שנפל למשכב במיטה שלושה ימים. יש לך לברך הגומל מאחר שהליך הניתוח מצריך פעילות פולשנית לתוך חלל הגוף של עצם זר, והרי הוא בגדר מכת חלל שמחללים עליה את השבת, וכל חולי שמחללים עליו את השבת, מברכים הגומל על החלמתו.

נימוקים:
בגמרא ברכות דף נ"ד ע"ב "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן  דכתיב (תהילים קז): וכו'. הולכי מדברות מנלן דכתיב: וכו'. מי שחלה ונתרפא דכתיב: אולים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו כל אכל תתעב נפשם וגו', ויזעקו אל ה' בצר להם וגו', ישלח דברו וירפאם וגו', יודו לה' חסדו. מי שהיה חבוש בבית האסורין, מנלן", וכו'.
וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך או"ח סימן רי"ט סעיף א': "ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. 'חולה' 'יסורים' 'ים' 'מדבר'.
ועל המדוכה מהו גדר הולך דרכים וחולה לענין זה עמדו הראשונים, ונחלקו בזה מנהגי ספרד ואשכנז כמובא בטור סימן רי"ט. מנהג ספרד שכל הולך דרכים, אפילו בדרך שאינה נראית לנו כבחזקת סכנה, צריך לברך. וכן כל חולה שהבריא, אפילו מחולי שלא נראה לרופאים שיש בו סכנה צריך להודות. שכך גרסינן בירושלמי (ברכות פרק ד הלכה ד) כל הדרכים בחזקת סכנה הם. ומעלה הטור בשם הרמב"ם שכך יש לדרוש לענין חולי, שכל החולים בחזקת סכנה הם. אומנם בב"י תמה עליו וכתב שבדברי הרמב"ם לא נזכר כך לגבי חולה. אולם הביא שהרמב"ן והרשב"א הסכימו לסברה זו שכל שנפל למשכב וחלה אפילו בחולי שאין בו סכנה, צריך לברך.
אולם הרא"ש בברכות (פרק הרואה סימן ג') העיד על מנהג אשכנז וצרפת שאין מברכים אלא הולכי מדבריות המצויים בהם חיות רעות ולסטים וכן מי שהחלים מחולי שיש בו סכנת נפשות. ואת האמור בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה, תירץ: "לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן, וכך כתבו תוספות (שם ד"ה ואימא) בשם הר"ר יוסף לענין חולה, שדוקא חולה שנפל למיטה, אבל חש בראשו או במעיו אין צריך לברך, וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בו סכנה.
לענין הלכה פסק מרן המחבר באו"ח סימן רי"ט סעיף ח' כדעת הרמב"ן והרשב"א וז"ל: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע. וכתב הרמ"א, הגה: יש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל".
וכתב הגר"ז מלאדי בשו"ע (סדר ברכת הנהנין פרק יג סעיף ו'), "יש אומרים שאין החולה מברך אלא על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכיוצא בו מחליים שמחללים עליהם את השבת ולמעשה יש לנהוג שכל שמוטל על מטתו יותר משלוש ימים יש לו לברך בעמדו". וכך פסק בערוך השולחן סימן רי"ט סעיף י"א. וכן כתב במשנה ברורה בשם המגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י גוי מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז] ובתנאי שהוכרח לשכב על מיטתו שלושה ימים מחמת החולי.
מכאן למדת שלבני עדות אשכנז אין מברך הגומל אלא חולה שנפל למשכב שלשה ימים, והנה ניתוח אפנדציפט אינו מכריח מנוחה מוחלטת המוגדרת כנפילה למיטה שלושה ימים, כעדות המנותח שכבר לאחר פחות מיומים קם והתהלך ולכאורה אין לו לברך הגומל.
אולם למעשה הורו הפוסקים שאין חילוק בין חולה שנפל למשכב שלושה ימים לבין מי שנותח ניתוח חודרני תוך גופו, כי כל ניתוח פנימי הרי הוא בגדר מכת חלל שפסק הרמ"א שמברכים הגומל.
והטעם פשוט, כי מה שנתנו הפוסקים גדר וסימן של נפל למיטה ג' ימים היינו כי כך הסיקו בעומק בינתם שחולה כי האי גוונא נכנס לגדר ספק נפשות, אבל מכת חרב וסכין גם אם אינה מצריכה מנוחה ג' ימים מכל מקום ודאי וודאי שיש בכל ניתוח פולשני לתוך הגוף משום מיקוח נפש. וכך מצינו שהאריך בזה הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סימן י"ח והסיק מכח סברא זו לחייב כל מי שנותח בניתוח שבר או טחורים לברך ברכת הגומל משום דהוי הגדר מכת חלל [וכתב שהוא הדין ניתוח קל בעיניו כניתוח קטרקט וכיו"ב מטעם אחר, מטעם דשוקרי דעינא בליבא תלו] ובפרט שיש חששות גדולים לזיהום ונגיף העלול להביא את החולה לכדי פיקוח נפש ממש.

 

Comments