ברכת שהחיינו לבחור שנעשה בר מצוה

26.07.19

Question

שאלה:
האם בחור בר מצוה צריך לברך שהחיינו על כניסה לעול תורה ומצוות בשעת הנחת תפילין שמניח לראשונה ביום הבר מצוה, ומה הדין שחל יום הבר מצוה שלו בתוך שלושת השבועות של בין המצרים?
 

Answer

תשובה:
נהגו שמברך חתן הבר מצוה שהחיינו בשעה שמתעטף בטליתו החדשה בפעם הראשונה [ואם הוא מבני עדות אשכנז שלא נהגו להתעטף בציצית עד הנישואין, יברך על בגד חדש או פרי חדש] ויתכוון לפטור בזה את נועם עול תורה ומצוות שנצטווה בה מעתה מדין מצווה ועושה. ואומנם נהגו להיזהר שלא לברך שהחיינו בימי בין המצרים, ברם מכיון שזמנו לברך עכשיו, ואם לא יברך יפסיד את ברכת שהחיינו שלדעת הרבה פוסקים מחויב לברך, יוכל לברך שהחיינו על הטלית גם בימי ביין המצרים.

מקורות:
נמצאו שלושה שיטות חלוקות בשאלה אם מברכים שהחיינו על כניסה לעול תורה ומצוות. יש אומרים שעל כל מצוה שאדם עושה אותה בפעם הראשונה מברך שהחיינו כגון אדם הנכנס עול מצוות המתעטף בציצית ומניח תפילין לראשונה בחיו, וכגון כלה המדליקה נרות שבת בפעם הראשונה, וכגון שוחט השוחט בפעם הראשונה וכדו'. והמקור לשיטה זו הוא בגמ' מסכת מנחות דף ע"ה ע"ב, ששם אמרו: "היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו". פירש רש"י, "כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו". מבואר בגמ' שמכיון שכהן זה עומד בפעם הראשנה בחיו ומקריב קרבן מנחה מברך שהחיינו. וזוהי שיטת אחד מגדולי רבותינו הראשונים ריב"ק שפירא כפי שהובא בספר הרוקח (סימן שע"א, ובש"ך יו"ד סימן כ"ח ס"ק ה'), שכל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה, ומתחנך לכתחילה, צריך לברך שהחיינו.
אולם דעת הפרי חדש (ביו"ד שם ס"ק ה') לחלוק בזה על ריב"ק שפירא, ודעתו שאף על מצוה שמתחנך בראשונה אין מברכים שהחיינו. שהרי ידועה ההלכה שאין מברכים שהחיינו אלא אם נתקיים אחד משני התנאים: א'. דבר המתחדש מזמן לזמן, כגון פרי המתחדש מזמן לזמן, או מועד שגם הוא מתחדש עלינו לטובה מעת לעת. ב'. על כלי או בגד חדש שהוא שמח בו. והנה במצוה שהוא מקיים לראשונה לא מתקיים שום אחד משני התנאים, ועל כן פסק שאין מברכים שהחיינו על קיום מצוה, גם אם מקיים אותה לראשונה בחיו. ואת הראיה שהביא ריב"ק שפירא מהגמ' מנחות דחה בעל הפרי חדש כי ראייתו אינו עולה ומתיישבת אלא עם פירוש רש"י (שם) המפרש שהמדובר בגמ' הוא בכהן שעדיין לא הקריב מנחה מימיו. אולם התוספות שם פירשו, שגמרא זו עוסקת במשמרות הכהנים, שהיו עשרים וארבעה משמרות המתחלפות בכל שבוע ושבוע ומתחדשות פעמיים בשנה ולכל משמרה היו ששה בתי אבות, ונמצא שכל כהן לא היה מקריב אלא שני ימים בשנה, וזמן קבוע לו להקריב יום אחד בכל חצי שנה, ואם כן הואיל ומצוה זו היתה מתחדשת מזמן לזמן, צריך לברך שהחיינו. וכן פירשו התוספות ברכות (דף ל"ז ע"ב) והרשב"א בחידושיו לברכות שם. וכן כתב בתוספות רבי יהודה החסיד, ובתוספות הרא"ש שם. ולפי זה אין מכאן כל ראיה לברך על מצוה שאין לה זמן קבוע, אף על פי שעושה אותה בפעם ראשונה.
למעשה פסקו בתבואות שור (יו"ד סימן כ"ח) ובאליה רבה (ביו"ד שם סימן כ"ח) הלכה כדעת ריב"ק שפירא המובא בספר הרוקח שמברכים שהחיינו על כל מצוה שמקיים אותה האדם לראשונה בחייו. 
לעמתם פסק מרן הבית יוסף או"ח סימן כ"ב שאין מברכים שהחיינו על עשיית ציצית ותפילין חדשים, ואינו מחלק בזה בין מניח התפילין לראשונה בחייו, לבין תפילין חדשים סתם, והטעם מבואר בדבריו, כי לא נתקנה ברכת שהחיינו אלא על דבר הבא מזמן לזמן, וכן הוא פוסק בשולחן ערוך סימן כ"ב.
אולם הרמ"א ביורה דעה הלכות שחיטה סימן כ"ח סעיף ב' כותב כך: "מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה".
לכאורה היה ניתן להעלות על הדעת שחולקים מרן רבי יוסף קראו והרמ"א במחלוקת הפוסקים הנ"ל, שדעת הרמ"א כדעת ריב"ק שפירא שמברכים שהחיינו על מצוה שמקיים פעם ראשונה, ודעת מרן הבית יוסף שאין מברכים עליה מכיון שאין זה דבר הבא מזמן לזמן.
אולם אם נעיין היטב נמצא שלא פסק כן הרמ"א אלא לגבי מצות שחיטה בלבד, וכבר עמד על כך הש"ך (יו"ד שם ס"ק ה') ותמה כי בשו"ע או"ח פסק המחבר שאין מברכים על תפילין וציצית [אם לא שזה בגד חדש כמו שנתבאר באו"ח סימן רכ"ג], ושם לא הגיה עליו הרמ"א כלום.
ותירץ בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן ק"ט) דשונה מצות שחיטה בשאר מצוות, כי מצות שחיטה היא אומנות הזקוקה להשתדלות ואימון ידים ויותר דומה דינו להיות כדין קנה כלים חדשים מאשר קיום מצוה חדשה. ועל כן לא פסק הרמ"א כך אלא לגבי מצות שחיטה, אבל לגבי שאר מצוות מסכים הרמ"א לדעת מרן הב"י שאין מברכים שהחיינו אף על מצוה שהוא מקיים לראשונה בחיו. [ועו"ע שו"ת שבט סופר (יו"ד סימן ל')].
בתשובת חתם סופר (או"ח סימן נ"ה) כתב דבר חדש בשם ספר פרי תואר [אשר חיבר בעל האור החיים הקדוש (יו"ד סימן כ"ח ס"ק ד')], שאכן הלכה כדברי החולקים על הרוקח בזה, ודעתו שאף על מצוה שמקיים בפעם הראשונה אינו מברך שהחיינו, ברם על עצם החינוך לקיום מצוות, מברך. ועל כן פסק שנער בר מצוה מברך שהחיינו על זה שמעתה ואילך מתחנך לקיים את כל המצוות מדין מצוה ועושה. וז"ל, "נראה לי הכרעת ספר פרי תואר, שכל מי שמתחנך תחלה לחיוב מצוה יברך, לא כמו שכתב רוקח שעל כל מצוה מברך בחינוכה, אלא הנכנס לחיוב מצוות, ועל כן יברך כל בר מצוה בתחלת הנחת תפילין על כל מצות שעתיד לעשות כל ימיו, אף על גב שאותן שקבוע להן זמן יברך על כל אחד בהגעתו, וכההוא דאמרינן במנחות [ע"ה ע"ב] היה עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו, ופירש רש"י, בכהן המתחנך לעבודה, דאף על פי שלא הניחו לעבוד עבודה עד שיהיה בן עשרים [כחולין כ"ד ע"ב] ואז כבר נכנס למצוה משנת י"ג, מכל מקום מתחנך אז למצות כהונה ומברך על כל מה שעתיד לעבוד עבודה כל ימיו", עד כאן תורף דבריו. 
והכרעת הפוסקים אחרוני זמנינו שמכיון שתלויה ברכה זו במחלוקת, ידוע הכלל, ספק ברכות להקל, ועל כן אין החתן מברך שהחיינו. אולם בשביל לצאת ידי חובת הגאונים הנ"ל הפוסקים שחייב חתן בר מצוה לברך שהחיינו יש לחתן הבר מצוה לברך שהחיינו על בגד חדש או טלית חדשה, או פרי חדש ויפטור בזה את חיוב כל המצוות שמתחייב מעתה ואילך. וכן פסקו הגר"ח סופר בכף החיים (סימן כ"ב ס"ק ב'), ומרן הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן ל"א) ובנו הגר"ד יוסף בהלכה ברורה (ח"א עמוד 406) והגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן ו') והגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן כ"ד) והגר"א יפה שלזינגר בשו"ת באר שרים (ח"ג סימן א' אות ז') ובשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן י"ז) וכך פשט המנהג ברוב תפוצות ישראל.
ומעתה יש לדון בנידון דידן שמלאו לו י"ג שנים בבין המצרים. והלכה פסוקה היא בשו"ע סימן תקנא (סעיף י"ז) טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה. וכתב הרמ"א וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים. ועל כן נראה שמכיון שלדעת רבים מהפוסקים יש חיוב בברכה זו, וזהו בגדר דבר האבד נראה שיש לברך.

 

Comments