פגש בכניסה לבניין נחש והרגו

26.07.19

Question

שלום
חזרתי לביתי אחר יום עבודה מפרך והנה מיד בכניסתי לבניין המגורים שלנו פגשתי לא פחות ולא יותר נחש גדול ואימתני, לא חשבתי פעמיים, נטלתי בידי עט חפירה שהיה בהישג יד וריצצתי את ראשו של הנחש. לא עברו כמה רגעים והנה הגיע השכן הגוי מהבניין הסמוך ושאל אותי אם ראיתי את הנחש שלו שברח מביתו, בתחילה חששתי, אך מיד אמרתי לאותו שכן שהרגתי לאותו נחש מחשש סכנה שרחפה עלי ועל אנשי הבניין, מאידך, הגוי זעם על כך ביותר באומרו שלא היה זה נחש ארסי ואינו עושה כלום לבריות, ועתה שאלתי האם אני צריך לשלם לגוי על הריגת הנחש?

 

Answer

שלום רב

תשובה: קיימת מצוה גדולה בהריגת הנחש ואינך צריך לשלם לגוי דבר.

מקור: הנה, ברור הדבר שכאשר אדם מן השורה פוגש לתומו נחש, לא משנה גודלו וצורתו, הרי הוא מתמלא ברוב פחד ואימה, וכ"ש כשפוגשו בבניין מגורים, בקרבת בני אדם וביותר כאשר מדובר באופן שילדים קטנים עלולים לפגוש את הנחש ח"ו שאין כאן שום צד לחייב את הורג הנחש, ואדרבא אפילו ביום שבת קודש מצוה כעביד כל ההורגו, אא"כ מדובר באדם שמבין בסוגי הנחשים שאין לו היתר להורגו אם מדובר בנחש שאינו ארסי או חונק וכו'. מיהו, בנד"ד עשית כהלכה שהרי לנחש יש דין 'רודף', וי"א שבעל הנחש נחשב לרודף ונבאר דברינו:

מובא בגמ' ב"ק [קיז, ב] ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא, קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע. אתא לקמיה דרבה פטריה. אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא, א"ל האי מעיקרא רודף הוה, רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו. וכו'. ופרש"י - בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות. וכן פירש רבנו יהונתן [בשיטה מקובצת]. אולם התוס' רי"ד פירש דהחמור עצמו הוא הרודף ולכן הותר להורגו.

וכ"כ בב"י [חו"מ סימן שפ' ס"ג] בהדיא כדברי התוס' רי"ד, דהרודף הוי החמור עצמו שרוצה להטביע הספינה. וכן הרמ"א העתיק לשון התוס' רי"ד, ואילו הש"ך [שם ס"ק ח']  השיג על הרמ"א וכתב עליו שהלשון אינו מדוקדק והעיקר כפירוש רש"י ע"ש. איברא דגם הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק [פ"ח הט"ו] נקט שהחמור עצמו הוא הרודף. וכן בסוגיא של עובר שהוציא ראשו [סנהדרין עב, ב] נקט הרמב"ם שהעובר הוא הרודף את אמו.

מאידך, בשו"ת גאוני קמאי [סימן מה] נקטו שאין לעובר דין רודף כיון שאין לו כוונה לרדוף. ולפ"ז ניתן לבאר מחלוקתם של הני ראשונים מי נחשב הרודף: רש"י ודעימיה שפירשו שהרודף הוא הבעלים של החמור, סברתם נובעת מכך שאין לחמור שום כוונה לרדוף ולכן לא שייך גבי דין רודף, ואילו הרמב"ם ודעימיה שנקטו שהחמור עצמו הוא הרודף, סברתם היא שאין צריך כל כוונה בכדי להחיל שם רודף, וממילא ה"ה לעובר הרודף אמו דאיהו גופיה מקבל שם רודף.
מעתה, גם בנד"ד לשיטת רש"י ודעימיה יש לשמעון בעל הנחש דין רודף, שהרי אין דרך לגדל נחשים בבניין מגורים והיה אסור לו לגדל נחש בביתו, ואפילו נאמר שהחוק מאפשר זאת, בודאי על שמעון היה להכניס את הנחש בתוך כלוב סגור ומסוגר ללא אפשרות בריחה, וכבר למדנו שאפילו רודף בשוגג מקרי רודף, כמו עובר וחמור שאין לשם שום כוונה לרדוף (לפי רש"י וכו'). ואילו לשיטת הרמב"ם ודעימיה יש לנחש בעצמו דין רודף, ושפיר הותר לראובן להורגו בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הרמב"ם.

שו"ר בספר דף על הדף שכתב בשם ספר תורת אש [ח"א נזיקין סי' ג ענף ג] שהסתפק: היאך דינא בבעל חי המסכן חיי אחרים, כגון כלב ברה"ר או באוטובוס שהתחיל להשתולל וקם אחד והרגו. האם מחויב לשלם לבעלים את הפסדו וחסרון ממונו אם לאו.

ובתחילת דבריו של בעל התורת אש הביא דברי תשובות מימוניות המודפס בסוף הלכות נזיקין לרמב"ם [סימן כ] שכתב דבסוגיא דההוא גברא שהעלה חמור לספינה יש לחלק, דאם היה רשות להכניס חמור לספינה ורק אח"כ התחיל החמור לקפוץ אז הוי בעליו אנוס, וממילא ההורגו חייב לשלם לבעליו שהרי אנוס הוא, ואסור לו להציל עצמו בממון חבירו, אא"כ עושה כן על מנת לשלם לאחר מכן. אבל אם היה אסור מתחילה להעלות החמור לספינה, אזי ההורגו פטור מלשלם לבעליו.  

אולם, כל קבל דנא, עינינו הרואות לרבינו מרן הבית יוסף [שם] דהוא תנא ופליג על התשובות מימוניות. וז"ל כתוב בתשובות מימוניות דספר נזיקין דהאי עובדא דחמרא... ודברי תימה הם דאטו מי שיש לו כלב רע או דבר המזיק שחייב להרגו ולסלק הדבר המזיק כדי שלא יוזקו אחרים אם קדמו אחרים והרגוהו מי מחייבי ע"כ.

ונראה לענ"ד, לתלות המחלוקות אהדדי. דבעל התשובות מימוניות ס"ל כשיטתו של רש"י, דהרודף הוי בעל החמור במה שהעלה את חמורו מעיקרא, ועל כן ס"ל דשפיר יש לחלק בין מקום שאין דרך להעלותו דאז הו"ל רודף לבין מקום שדרך להעלותו דבכה"ג לא הוי רודף דאנוס הוא בכך.

ואולם מרן הבית יוסף ס"ל כשיטתו של התוס' רי"ד דהרודף הוי החמור עצמו שרוצה להטביע הספינה ועל כן סבר דאין לחלק כלל בין מקום שהבעלים פשעו בהעלותם אותו למקום שלא פשעו, דבין כך ובין כך כעת החמור רוצה להטביעה והו"ל רודף ומותר לזורקו לים ודו"ק.

מ"מ בנד"ד לעניין מעשה אין לחייב את ההורג כלל על הריגת הנחש ואדרבא מצוה גדולה עשה שסילק המזיק והציל את הרבים.

 

Comments