גוי שאיבד את כספו בביתו של היהודי

09.08.19

Question

שלום רב
הזמנתי חברת הובלות של גויים על מנת להעביר את תכולת דירתי הישנה לביתי החדש, לאחר יום ארוך ומייגע הסתיימה העבודה, הפועלים קיבלו את שכר פעולתם, והנה ניגש אלי אחד הפועלים והתלונן לפני שנפל מכיסו 500 $ בביתי החדש ואינו מוצא אותם, וברור לו שרק שם נפלו כיון שלפני תום העבודה הכסף עדיין היה בכיסו וכו'. אמרתי לגי שאחפש אותם ואם אמצא אחזיר לו בשמחה והלה הלך לדרכו. חיפשתי ולא מצאתי, שבועיים לאחר מכן ערכתי 'חנוכת בית' והזמנתי את אנשי בית הכנסת לערוך 'תיקון' ולהתכבד בברכות כנהוג.
שמעון שגם הוא נמנה על אנשי בית הכנסת הגיע לחנוכת בית והבחין מתחת לשולחן הערוך בכל טוב, בסכום כסף (500 $) שכנראה נפל מהשולחן ונטל אותם לכיסו לעת עתה, והנה בעודו חושב האם להודיע על מציאת המעות או לא, שמע אותי שהחלתי לומר דברי שבח ותודה לה' שזיכני לרכוש דירה חדשה ותוך כדי דברי סיפרתי על הדבר המוזר שקרה לי ביום ההובלה עם אותו פועל שטען שאיבד 500 $ בביתי וכו', מששמע כך שמעון אמר לעצמו 'משמים זיכו אותי באותם מעות'! לאחר זמן בא שמעון בא ואמר לו אודות המציאה, ומעתה אני טוען שהכסף שייך לי. האם אני צודק.

Answer

שלום וברכה
תשובה: הכסף שנמצא שייך לשמעון. יעוין במקור.


מקור: מובא במשנה בבא מציעא [כה, ב] מצא בגל ובכותל ישן, הרי אלו שלו וכו'. ובגמ' תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן, ואקישנן, אטו אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי, ותרצינן, לא צריכא דשתיך טפי.
ובתוס' [שם כו, א ד"ה דשתיך] הקשו, מדוע לא יקנה בעל הכותל בקניין חצר, וכן לקמן [שם כו, ב] קשה מדוע לא קונה החנווני את המעות שנמצאו בחנות, וכן לקמן [כז, א] במי שקנה פירות מן התגר, ומצא בהם מעות, שזוכה במעות, שהרי ודאי שבעל המעות התייאש, מדוע לא קנה התגר בעצמו מדין חצירו?

ותירצו התוס' שאין חצירו של אדם קונה לו אלא בדבר העשוי להמצא, אבל בדבר שיתכן שלא ימצא לעולם, לא קונה לו חצירו.
ברם, לפ"ז בנד"ד לא שייך לומר כ"כ שלא ימצא בעה"ב את הכסף לעולם, שהרי מדובר בשטרות כסף שיתכן מאוד שימצא אותם באחד הימים כפי שאכן מצא שמעון, ולכאורה היה מקום לומר שקנתה חצירו של בעה"ב. אלא דמלבד תירוצם של בעלי התוס' נאמרו בראשונים עוד כמה תירוצים על עצם קושייתם של בעלי התוס' הנ"ל:

א. ברמב"ם [פט"ז דגניבה ואבידה ה"ח] משמע דמטמון הוה אבודה ממנו ומכל אדם.
ב. בראב"ד [שם] תירץ דהו"ל חצר שאינה משתמרת דאינה קונה.
ג. הרא"ש תירץ דכיון שכבשו ישראל א"י מה שנמצא היה שייך לחלק לכל ישראל, וכ"ת תקני ליה חצירו אחר שנתייאשו ממנה ישראל, הו"ל באיסורא אתי לידיה, ולא קנאה לא הוא ולא דאתי מחמתיה.
ד. במרדכי [סי' ק"ח] תירץ כעין תוס' אבל קצת שונה, שבדבר שאינו רגיל להיות, אינו עולה על דעתו שיזכה לו חצירו.
ה. בשם רבינו ברוך מביא המרדכי דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו רק לגבי הפקר ממש, ולא לגבי יאוש, שאילו היה יודע לא היה מפקיר.

על תירוצו של רבינו ברוך הקשו האחרונים שכיון שכבשו ישראל מיד האמוריים הו"ל הפקר ולא יאוש, ואמאי לא קנה חצירו. ובט"ז חו"מ [ריש סי' ר"ס] כתב מטעם זה דרבינו ברוך הוא דין בפני עצמו ולא תירוץ על קושיית התוס' (דלא כהסמ"ע שם). אבל בנתיבות [שם סק"א] תירץ דבזה ס"ל כהרא"ש דשלל של האמוריים נעשה של ישראל, ולכן לא הו"ל הפקר אלא שנתייאשו ממנה ישראל.

הרמ"א [בסי' רסח' סעיף ג'] פסק כתירוצו של המרדכי (הנ"ל אות ד') דבדבר שאינו רגיל להיות אינו קונה. ובסמ"ע סי' רס' ס"ק ב'] הביא תירוצו של רבינו ברוך (הנ"ל אות ה') דבאבידה ל"מ חצר לקנות, ובסימן רסח' [ס"ק ז'] הביא בשם המרדכי להדיא דרק בדבר הרגיל להיות קנתה חצירו, ולכן סיים דאם איבד העכו"ם מעותיו בבית ישראל לא קנתה לו חצירו. ובהגהות רעק"א ונתיבות המשפט [שם סק"א] השיגו עליו דמתירוציהם של שאר הראשונים מוכח דלית להו הך דינא דרבינו ברוך.

מ"מ, כיון שיש מחלוקת בדבר יכול שמעון לטעון קים לי כאחד השיטות הנ"ל דחצירך אינה קונה לך את הכסף של העכו"ם, וממילא שפיר יכול שמעון ליטול המעות לעצמו.

Comments