עוזרת בית ששברה נברשת

25.06.19

Question

שלום
מעשה ברחל שעבדה 'כעוזרת' בביתה של גברת כהן, והנה כאשר התבקשה רחל לפתוח את השולחן הנמצא בחדר האוכל ולהאריך אותו כנהוג בכל שבת אצל משפחות ברוכות ילדים, הרימה רחל את אחד 'הפלטות' של השולחן ובטעות שברה את אחד מהכוסיות של הנברשת היוקרתית שהייתה תלויה מעל השולחן. בתחילה חשבה רחל לעצמה שהנזק אינו כ"כ גדול כיון שכוסית אחת בלבד נשברה מתוך עשרות כוסיות שהיו שם, ומסתמא ניתן להחליפה באחרת עבור כמה שקלים. אמנם כשגברת כהן ביררה בחנות הנברשות אם ניתן להשיג כוסית אחת בכדי להחליפה נודע לה שהדבר בלתי אפשרי, והפתרון היחיד הוא  רכישת נברשת חדשה כדוגמת הקודמת השווה 5.000 ₪. עתה באה רחל ושואלת כמה היא צריכה לשלם.

 

Answer

שלום וברכה

תשובה: 
הנה, מדין אדם המזיק ברור שרחל חייבת לשלם עבור הנזק ואפילו שנעשה בשוגג, דאדם מועד לעולם כמבואר במשנה ב"ק [כו, א]. ואיתא בראשונים [רמב"ן ורבנו יהונתן נחלקו עם הרמב"ם] מחלוקת אם גם באונס גמור יש לחייב אדם המזיק, ונראה דדעת השו"ע בהלכות נזיקין [סימן שעח'] לפסוק כהרמב"ן ודעימיה, דאפילו באונס גמור חייב וז"ל שם: אסור להזיק ממון חבירו, ואם הזיקו, אף על פי שאינו נהנה, חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס. וכן משמע בשו"ע בסימן תכא' [ס"ג] שחייב אדם המזיק אפילו ביושן. ויש מה להאריך בזה, ולצדד דלאו דוקא אונס גמור ואכמ"ל, דבלאו הכי בנד"ד אין אנו עוסקים באונס גמור, אלא בנזק שנעשה בשוגג דיש לחייב עליו כנ"ל.

אולם, יש לדון האם לפטור את רחל מהא דמצאנו בשו"ת מהרש"ם [ח"ג סימן נד] שכתב לפטור משרתת שהזיקה בבית בעה"ב, ומקורו מהדין הכתוב בירושלמי [פרק הכותב] והובא להלכה בשו"ע [אה"ע סימן פ יז] האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה.

ובראשונים מצאנו ב' טעמים לפטור זה: דעת הרמב"ם [הלכות אישות כא ט] שדבר זה אינו מן הדין, אלא תקנה מדין שלום בית שאחרת האשה תיזהר ותימנע מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם. וכן נראה דעת הרשב"א.
ואילו דעת הראב"ד [שם] שטעם הפטור הוא מצד שמירה בבעלים כיוון שהבעל שכור לה בכל שעה. [יעוין במגיד משנה בענין זה].

ומ"מ, לאחר דין ודברים הסיק המהרש"ם שבמקרה של משרתת ששברה כלים בבית אין לפוטרה מטעמים הנ"ל בין לרמב"ם ובין לראב"ד, דמה שפטר הרמב"ם הוא תקנה משום שלום בית, ועניין זה אינו שייך במשרתת, ובודאי שלא תימנע מלעשות מלאכתה כי הרי היא משתכרת עבור עבודתה. וגם מה שפטר הראב"ד מדין שמירה בבעלים אין שייך טעם זה במשרתת, שכל החיוב לאשתו הוא מדין מזונות, ובמשרתת אינו חייב להכין לה מזונות אלא חייב בדמי מזונותיה.
ברם, אם רחל היא אשה נשואה יש מקום לפוטרה מן הנזק מהא דמצאנו במשנה בבבא קמא [פז, א] האומרת, העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והן שחבלו באחרים פטורים, אבל משלמים לאחר זמן, נתגרשה האשה, נשתחרר העבד, חייבים לשלם. וכך נפסק גם להלכה בשו"ע [סימן תכ"ד ט] העבד והאשה החובל בהם חייב, והם שחבלו אחרים פטורים אבל משלמים לאחר זמן אם נתגרשה האשה או נתאלמנה או נשתחרר העבד. והוסיף הרמ"א דאם יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל מוכרת אותו לאחרים בטובת הנאה ומשלמת לנחבל.
וביארו אחרונים [ערוה"ש ועוד] דאין הפשט שאשת איש פטורה מתשלומי נזיקין שעשתה, אלא שאין לה מהיכן לשלם בעבור היותה אשת איש דהכל שייך לבעלה, אא"כ יש לה נכסי מלוג וכו' או שתמכור את כתובתה בטובת הנאה ותשלם.

מעתה, בין אם רחל היא אשת איש או לא, מ"מ חייבת היא לשלם  לאלתר אם היא פנויה, או א"א ויש לה נכסים משלה, או לאחר זמן אם אין לה. אלא, דפש גבן לחקור כיצד לחייב את רחל בתשלום הנזק, וכדלהלן:
האם רחל תשלם רק עבור כוסית אחת שזה מה שבאמת שברה, או שמא חייבת לשלם עבור נברשת חדשה כיון שלא ניתן להחליף את הכוסית השבורה באחרת והנזק ניכר לעין. 

מובא ברמב"ם [חובל ומזיק פ"ז הט"ו]: שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד, הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו, שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור. ומקורו בגמ' ב"ק [יא, א], וכ"פ שו"ע [חו"מ סימן שפז' וסימן תג' ס"א].

וביאר הסמ"ע [סימן שפז ס"ק א] דאע"פ שהזיק והרג ראובן "בידו" לבהמת שמעון או שבר כליו, לא אמרינן דראובן יקח לעצמו הנבילה או שברי הכלי וישלם לשמעון בהמה או כלי חדש וכמ"ש בדין גניבה וגזילה [סימן שנ"ד סעיף ה' וסימן שס"ב סעיף י"ג], דשם הוא גזירת הכתוב דכתיב בגזילה [ויקרא ה' כ"ג] "כאשר גזל", ובגניבה כתיב [שמות כ"ב ג'] "חיים שנים ישלם".

אבל במזיק אין הדין כן, אלא אפילו הזיקו בידו דינו כאילו הרג שור ראובן לשור שמעון דכתיב ביה [שם כ"א ל"ו] "והמת יהיה לו", פירוש לניזק, ומשלם לו במועד המותר דמי שוויו דניזק.

וכ"כ הש"ך [ס"ק א] דאף על גב דאין שמין לגנב וגזלן, מ"מ למזיק שמין. וכ"ז דוקא כשאין אפשר לתקן הכלי, אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו ע"ש. ויעוין ברמב"ן עה"ת [שמות כב לו] ובספר אפיקי ים [ח"א סי' כא] ודברי יחזקאל [סי' מז אות ב] וקהילות יעקב [ב"ק סי' י אות ג]. שדנו בזה.

לאור האמור, כיון שלא ניתן לתקן את הנברשת, דינא הוא ששמין כמה עולה הנברשת בהיותה חסרה כוסית אחת, דהיינו כמה כסף היו אנשים מוכנים לשלם על נברשת כזו בשוק עם חסרון של אותה כוסית, ואת ההפרש בין המחיר העכשווי לבין מחיר נברשת כזו בהיותה בשלמות, דיש לציין שהנברשת אינה חדשה ממש וגם דבר זה יש להכניסו בחשבון הכללי, וזה תשלם רחל. ובדרך כלל שומא מעין זו נעה בין 50% - 70% מהעלות.

שמלת כלה שנשפך עליה טיפת צבע אדום

דע, דבכלל שומא בנזיקין הנ"ל פעמים שאף הכלי שהוזק אינו שוה כלום, ובכל כה"ג המזיק צריך לשלם את כל הנזק אע"ג שבפועל מעשיו היו מזעריים כלפי החפץ שהוזק.
כגון, מי ששפך בשוגג טיפת צבע אדום (שלא ניתן לכיבוס) על שמלת כלה השוה 2.000 $ בחלק הקדמי של השמלה באופן שנראה לעין כל. הנה, אע"ג שהמעשה לכשעצמו הוא קטן יחסית, מ"מ הנזק הוא גדול, כיון ששום כלה לא תרצה ללבוש שמלה שכזו וממילא ההפסד הוא תשלום כל מחיר עלות השמלה 2.000 $ שיצטרך לשלם המזיק.

Comments