מי ששכר בית לפסח בחזקת שבדוק מחמץ ונמצא שלא נבדק כלל

03.04.19

Question

שלום
שאלה: ראובן שכר דירה משמעון עבור חג הפסח, והתנה אתו מבעוד מועד שהדירה תהיה נקייה לפסח ובדוקה מחמץ, והנה כאשר הגיע ראובן ובני משפחתו לדירה בער"פ, אכן הדירה הייתה נקייה, אך לא בדוקה, כאשר פתח ראובן את המקרר מצא שם חתיכת עוגה, לאחר מכן מצא פרורי לחם מתחת לשולחן, מיד נגש ראובן להתקשר לשמעון בעל הדירה ולשאול את פיו מדוע אין הדירה בדוקה מחמץ כפי שסוכם, והנה תשובתו של שמעון לא איחרה לבוא באומרו הרי אמרו חז"ל ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה, ועל כן השארתי את הבדיקה עבורך. לעומת זאת התרגז ראובן ואמר שהוא עוזב מיד את הדירה ושוכר לו חדר במלון הסמוך לקראת חג הפסח. ועתה באו ראובן ושמעון לפרק השואל עם מי ישכון צדק.

Answer

שלום וברכה

תשובה: מובא בגמ' פסחים [ד, ב] איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו, מי הוי כמקח טעות או לא. תא שמע דאמר אביי לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה, אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה.
וכן נפסק בשו"ע [או"ח הלכות פסח סימן תלז ס"ג]: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות, ואפילו במקום שבודקים בשכר, שהרי מצוה הוא עושה. הגה: וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק.
והנה פשט דברי הגמ' והשו"ע נראה שאין מדובר כאן שהתנה השוכר להדיא עם המשכיר שהבית יהיה בדוק לפסח, אלא מדובר ששכר את הבית 'בחזקת בדוק' כלשון הגמ' והשו"ע, וא"כ באופן שהתנה ראובן להדיא שיהיה הבית בדוק יש לומר שיש בזה מקח טעות.

ואכן ראיתי שכיוונו לכמה פוסקים שלמדו כן, והביאם הביאור הלכה [סימן תלז סעיף ג ד"ה וי"א דצריך] וז"ל: עיין בפר"ח שכתב דהמחבר וגם הג"ה לא מיירי כ"א בסתמא, או שאמר המשכיר שהוא בדוק והשוכר שתק, אבל אם התנה השוכר עמו בהדיא ע"מ שיהא בדוק הוי בטול מקח לכו"ע, ומה שכתב בהג"ה שהוא מדברי הרה"מ בשם הרמב"ן הואיל והתנה עמו בהדיא, לאו דוקא קאמר, אלא ר"ל שהמשכיר אמר שהוא בדוק ומסתמא גם דעת השוכר היה באופן זה לשכור. והנה כוון בזה לחדושי מהר"ם חלאווה (שהיה מתלמידי הרשב"א) שכתב בהדיא כדבריו לדינא. אכן בפירוש דברי הרמב"ן שהעתיק הרה"מ ראיתי בחדושי הריטב"א (שהעתיק שם ג"כ דברי הרמב"ן בארוכה) שהרמב"ן מפרש הסוגיא בהתנה השוכר ואפ"ה לא הוי מקח טעות, דאמרינן דאין זה קפידא גמירא הואיל והוא מלתא דמצוה ולבסוף משלם לו ע"ש. שוב מצאתי במקור חיים שכתב בפשיטות דהעיקר לדינא כפר"ח דאם התנה תנאי גמור הוי בטול מקח. וע"כ צ"ע לדינא. עכ"ל. וכן ראיתי להמאירי [בפסחים שם] שמדיוק בדבריו ג"כ שאם התנה השוכר להדיא הוי מקח טעות ע"ש.
נמצא שלדעת המהר"ם חלוואה, המאירי, הפר"ח, והמקור חיים שאם התנה השוכר להדיא עם המשכיר שהבית יהיה בדוק לפסח הוי מקח טעות.
מאידך דעת הרמב"ן, הריטב"א והרא"ה ועוד העמידו את הסוגיא דאפילו התנה להדיא אין בזה משום מקח טעות כיון דלשיטתם גם בכה"ג שייך הכלל ד'ניחא להו לאיניש'.

אשר על כן - כיון שבאנו לידי מחלוקת ראשונים בדבר, יכול המוחזק לטעון קים לי, כגון שאם עדיין לא שילם ראובן עבור הדירה יכול לטעון קים לי כמאן דאמר שהוא מקח טעות ולא מפקינן מיניה.

אולם נלע"ד פשוט שאם ראובן הגיע לדירתו של שמעון ממש בערב הפסח או אפילו בבוקרו של יום י"ד, לכו"ע לא מצי שמעון לטעון 'ניחא ליה לאיניש', והוי מקח טעות לכו"ע. שהרי מצאנו בכמה מקומות דהיכא שברור לנו שלא נח לאדם שיעשו מצוה בממונו לא אמרינן ניחא ליה בעל כרחו, אא"כ הוא דעת יחידי בדבר שיש לדון בזה [יעוין בפירושו של רבינו יונתן מלוניל ד, א]. זאת ועוד להדיא כתב השו"ע דביום י"ד עצמו חל חובה על המשכיר לבדוק את דירתו.

וכמו שפסק השו"ע באו"ח [סימן יד] שמותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. והוסיף הרמ"א וה"ה בתפילין, אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו. ע"כ. חזינן מהכא דלא אמרינן ניחא ליה לאיניש בכל גוונא, וכ"כ בספר בן איש חי [שנה ראשונה פרשת לך לך]  דבזה"ז חזינן רובא דעלמא קפדי שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם, ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים, אא"כ יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי, ואין כל הדעות שוות בדברים אלו, הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינישי דקפדי בזה והטעמים ודרך אגב בהיותנו עסוקים בסוגיא ד'ניחא ליה לאיניש דאתעביד מצוה בממוניה', ראיתי רבים מהפוסקים שהקשו על כלל זה מהגמ' ב"מ [כט ב] דאין השואל רשאי להשאיל אפילו ספר תורה, ולא אמרינן ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה. וכן פסק השו"ע [חו"מ סימן שמב ס"א] דאין השואל רשאי להשאיל, ואפילו ספר תורה.

ותירץ במרדכי [ב"מ סי' רס"ג] דבב"מ איירי הסוגיא בשלא מדעתו, שהשואל בלי ידיעת המשאיל משאיל הס"ת לאחר, בזה לא אמרינן 'ניחא ליה לאיניש דיתעביד מצוה בממוניה'. אבל כאן שהוא בידיעתו טורח לבדוק, שפיר קיי"ל דניח"ל לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה'. ע"כ.

וראיתי שתירוץ המרדכי מדויק בלשונות הגמרא, דהכא בפסחים איתא: 'ניחא ליה לאיניש "לקיומי" מצוה בממוניה'. והיינו שהוא בעצמו מקיים בדעתו וברצונו המצוה. ואילו בבבא מציעא הגירסא: 'ניחא ליה לאיניש "דתעביד" מצוה בממוניה'. ותיעביד היינו מעצמה, לבד, בלי ידיעתו, ובזה אמנם קיי"ל דלא ניחא ליה לאיניש. עוד תירץ המרדכי דבחמץ דאינו כרוך רק בטירחא, לבדוק החמץ, אמרינן ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה', והיינו או שיטריח א"ע או שישכור אחר לבדוק במקומו, אבל התם גבי ס"ת, דישנו חשש שיופסד ויקרע הס"ת ויפסיד ממונו, בזה ל"א דניחא לי'. וכ"כ הב"ח, דאף דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, בכל זאת אסור, משום דספר תורה נח להתקלקל בקריעה וטשטוש.
ויעוין בשדי חמד [ח"ג מערכת הנון כלל י] שהביא מהפרי חדש ליישב דבפסידא מועטת כגון לשלם דמי בדיקת חמץ, ניחא לאיניש לשלם כדי שתתקיים מצוה בממונו, אבל בספרים החשש הוא להפסד מרובה שמא יבא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב שימוש. ובזה אין אנו אומרים ניחא ליה לאיניש.

ועוד תירץ הרב מוהר"ם, דיש לחלק בין מצוה הבאה מזמן לזמן שזו חביבה מאד בעיני בני אדם, למצוה תדירית, ולכן בבדיקת חמץ הבאה מזמן לזמן אומרים אנו ניחא לאיניש למעבד מצוה בממוניה, למרות שהמצוה עולה לו דמים. מה שאין כן ספר תורה שהיא מצוה תדירה, חושש אדם שמא יקרע.

ובשו"ת חתם סופר [או"ח סי' ב'] הביא מהריטב"א [ב"מ שם] שתירץ דבוודאי קיי"ל 'דניחא ליה לאיניש לעביד מצוה בממוניה', כדאמרינן גבי חמץ, אבל גבי ס"ת, הרי אם יקרע, יפסיד מצוה שלו, דלא יוכל לקרוא בו יותר, וא"כ לא ניח"ל דליעביד מצוה בממוניה על חשבון שיפסיד הוא עצמו מצוה.

ובשו"ת שער אפרים [סימן ב'] תמה אמאי לא תירץ כפשוטו, דאמנם 'ניחא ליה לאיניש דליעבד בממוניה', אבל מ"מ אסור להשאיל ס"ת לאחר פן יכפור בו הלה לגמרי, דהיינו טעמא דאין השואל רשאי להשאיל, פן יכפור בו האחר שאינו ממנו. ולכן כתב דעיקר קושיתם אינו מס"ת, אלא מהא דקאמר לגבי תפלין, שם דמיהן ומניחן לאלתר. וקשה אמאי לא מניחן מיד כשמצאן, ולמה רק אחר ששם דמיהן, הא ניח"ל ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה', והרי הכא אינו נותן התפלין לאחר. ולזה הוצרך לתרץ דכיון דהו"ל שלא מדעתו, לא אמרינן הכי.
ועיין שם שכתב ליישב באופן אחר, דאף דניח"ל לאיניש ליעבד מצוה בממוניה היינו בדרך אקראי, אבל לגבי תפילין שם דמיהן ומניחן היינו אפילו בדרך קביעות, וזה שרי רק אחרי ששם אותם, ועיי"ש עוד חילוקי דינים.

ושו"ר בספר ודרשת וחקרת [בדרשת שבת הגדול עמ' תקלט] שכתב דבאו"ח [סימן יד סעי' ד'] כתב המחבר דמותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה וכו' והוסיף הרמ"א דה"ה בתפילין אבל ספרים אסור, דחיישינן שמא יקרע אותם, והמ"ב שם נתן טעם בטלית משום דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, ומשמע דהחילוק בין טלית לספרים הוא שבטלית אין לבעליו הפסד ממון כשאחד משתמש בה ולכן ניחא ליה משא"כ בספרים, ע"י שיקרע אותם יש לו הפסד ולא ניחא ליה.
והקשה הא איתא בפסחים [שם] המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק אפילו במקום שמשלמים שכר לבדוק אינו מקח טעות משום דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה, ושם הרי יש לו הפסד, וא"כ מ"ש ספרים מבדיקת חמץ, וסיים דבריו שצריך עיון גדול. ומחכ"ת לא הבנתי איזה עיון גדול מדבר, זיל קרי בי רב הוא, הלא כל הפוסקים הנ"ל תירצו קושיא זאת.

והמג"א [ס"ק ו'] הקשה על דברי הרמ"א האומר שצריך המשכיר להחזיר לשוכר את דמי הבדיקה, דמאי שנא ממה שפסק הרמ"א בעצמו  ביו"ד [סי' רצ"א ס"ב] גבי מי ששכר בית בחזקת שיש בו מזוזה, ונמצא שלא היה בו, דלא הוי מקח מעות, ושם לא כתב שצריך לשלם לו את דמי המזוזה, ותירץ המג"א שבמזוזה שאני שהרי המזוזה שוה בעצמה את הדמים שנתן בעדה ע"ש. ונראה שכוונתו שהרי מעיקר הדין היא של השוכר ויכול לקחתה בצאתו מהבית, אלא שהוא סכנה, ולכן כתב שם הרמ"א שצריך המשכיר לשלם לו את דמי המזוזה אם משאירה אחר צאתו.
 
 

Comments